המוקד העיקרי הוא אצל מרג’, המתגרה ומאתגרת את מגיביה, ומגיבה בכל הבלוגים השכנים. השכונה היא בעיקר בלוגלי, אבל לא רק. בין המשתתפים הערים (או המלנקקים): מרסלו, נתי, אתון, ליאור, דוד אבוטבול, עידית, לוטה בערפל, אח”י דקר, הכלכלן המתוסכל, ליאור, שין ובטח שכחתי עוד כמה. דוגמא בולטת לאקשן נמצאת בפוסט הזה.
למה אני נמשך למדורה השבט ? פעם הייתי מבלה את עיקר זמני באיזורים אחרים של הבלוגוספרה: בבלוגים פוליטיים. כנראה שכשהמצב כל כך מדכא, אני מעדיף לברוח מהפוליטיקה. בנוסף, השיחות בתגובות מהנות, כנראה בזכות איכותם של המשתתפים, תחומי הענין המשותפים שלהם, וטווח הגילאים התואם.
בלוג החבר’ה המקורי הוא הגלוב של יובל דרור ושלושת שותפיו. יש שם המון פוסטים מענינים ודיונים ערים בתגובות. לי אין שם את תחשות הנוחות שיש לי אצל מרג’. החבר’ה שם יותר סגורים לטעמי.
בלוג החבר’ה, מדורת השבט או Stammtisch בגרמנית הוא תופעה מענינת שאני חושב שפספסנו באל-כנס הבלוגרים.
אם בבלוגי חבר’ה שכאלה המשתתפים מתרחקים במהירות מנושא הפוסט, מפטפטים על כל מיני דברים, ויוצרים חברותא, אז יש רק הבדל דק בלוג חבר’ה לבין פורום. אולי לדוקטור בלוג יש תשובות…
אם תחשוב על זה, הרי שהבלוגים האלה הם כמו להזמין חברים לקפה. מישהו מחרטש קצת בשכל, ואז כולם לוקחים את הדיון לאן שלא יוצא, ונהיה מגניב. והיתרון הגדול הוא שכאן אפילו לא צריך לסדר את הבית.
מי אמר שלא צריך לסדר את הבית? לעניות דעתי, דווקא בחפלתיות הזו, על אף הפתיחות הראשונית, אתה מתחיל בשלב כלשהו להרגיש לא בנוח. אבל למה אני מדבר בשם כולם. אני מתחיל להרגיש לא בנוח. יותר מדי מנסה להרשים. יותר מדי מנסה לא להגיב יותר מדי. לשמור על איפוק מתוחכם. להיות כמו הופמן. אבל אני לא יכול. אני נשאב, והכל נהיה בליל לא ברור של נסיונות הדדיים למצוא חן, להתבלט, להגיד שוב ושוב את מה שכבר נאמר אבל באופן מדויק יותר, מושלם יותר, נכון יותר. שיחייכו אליך ויגידו דברים טובים. קיבינימט, מי צריך את זה. למה אנחנו לא יכולים להיות באמת אנחנו. לירוק אחד על השני ולשלוח לעזאזל. הרי זה מה שאנחנו באמת מחפשים, לא?
אני מניח שזו תהיה התגובה האחרונה שלי. היו שלום. היה נעים.
שרון, זאת נקודה מענינית. לא רק שאני לא צריך לסדר את הבית, אני גם לא צריך להתנצל שאין חניה :). גם אצלך בבלוג חמים ונעים לי, וגם נוצרת בדרך כלל אווירת חבר’ה. אצלך זה בית קפה חמוד, ואצל מרג’ זה פאב רועש.
כלכלן, אתה נשמע מעט מתוסכל. את התופעות השליליות שאתה מציין אני לא מרגיש כשאני משתתף בתגובות אצל מרג’. אני לא מרגיש שאני מנסה למצוא חן או להתבלט. לעתים אני מפספס קטעים שלמים בדיון, ואני לא מנסה להשלים את הפער ולהתייחס לכל דבר. אני פשוט מקשקש את השטויות שלי.
קח את בקלות, ואני אשמח לראות אותך מגיב פה שוב.
ומשהו מהעולם האמיתי: תבואו לג’אמינג , היום ב 13:00 בכיכר רבין.
http://things.co.il/blog/253
פנחס מה אתה מזרזר פה? תחזור הביתה נשמה. נעשה כביסה ביחד. תהיה נקיה? תבוא. תציק לשכנים.
-הרוח נושבת קרירה, נושיב את פנחס במדורה-
יוחאי’קה - אתה תמיד מוזמן. משקה ראשון חינם. וזה.
מרג’, תודה שקפצת לבקר אצלי בפיצוציה.
פנחס, אתה תמיד מוזמן…
משקה ראשון חינם נשמע טוב, ו”וזה” נשמע מעולה.
מה שמעניין אותי, הוא מה הופך בלוג מסויים לבלוג “פורום” כמו זה של מארג’….
מעבר לקיום ה”קהילה” שבבלוגלי קיימת בצורה מאד חלקית.
למה למשל הבלוג שלי לא מייצר שיח שכזה (בלי להתייחס להאם באמת הייתי רוצה לייצר אותו)
[...] יוחאי כתב על מדורת השבט הבלוגוספרית שם הוא מתאר את הקהילה שמסתובבת סביב הבלוג של מרג’: “המתגרה ומאתגרת את מגיביה, ומגיבה בכל הבלוגים השכנים. השכונה היא בעיקר בלוגלי, אבל לא רק. בין המשתתפים הערים (או המלנקקים): מרסלו, נתי, אתון, ליאור, דוד אבוטבול, עידית, לוטה בערפל, אח”י דקר, הכלכלן המתוסכל, שין ובטח שכחתי עוד כמה.“ [...]
רק כי ביקשת.
(זה לא שיש לי משהו נגד הבלוג שלך - פשוט הפוסט בעייתי בכל מיני רמות)
כשהגעתי לבלוגוספירה אחד המקומות הראשונים בהם נתקלתי היה הגלוב, בהתחלה (עוד היו לי מעט חומרי קריאה* אהבתי את כמות העדכונים והתגובות, היום אני ממעטת לקרוא - עמוס לי מידי.
אצל מאר’ג גם אני מרגישה יותר בבית (טוב, נו - באמת קשה לי לא להרגיש בבית בבלוגלי), אבל גם שם כבר קשה לי לאחרונה לעקוב אחרי התגובות.
אחד הדברים שמעניינים אותי אישית זה הגורם לעניין, למה אצלי בבלוג דיון נגמר אחרי 12 תגובות לערך, ואצל מארג’ זה מגיע ל-100, למשל.
את רוב זמני אני מעבירה היום ברפרוף על בלוגים, בעיקר מקצועיים אבל לא רק, אמרתי כבר שאני משתדלת לעבור על כל פוסט בבלוגלי - כבר מזמן אני לא מספיקה לעשות זאת, אבל עדיין מנסה.
הבעיה הכי גדולה שלי עם הפוסט הזה היא למעשה הכותרת שלו, “מדורת השבט” שלך כמו גם החבר’ה של עידית לא עושים לי טוב, אלו המקומות בהם אכן יש את “המקובלים” והלא מקובלים, המקומות מהם ברחתי חצי מחיי - ולאט לאט בבגרותי אני מגלה שלא רק אני.
היתרון הגדול של האינטרנט היא היכולת שלנו להיות אנחנו, ולא המסיכה שאנחנו מציגים כל הזמן, “מדורת שבט” מעצם קיומה דואגת שניישר קו - מי הכי חכם, מי הכי שנון, למי יש תובנות מעמיקות.
לי אין. אני לא חלק מזה.
קצת באיחור אבל כן, יש לי תשובה. כי בלוגים זה יותר שיחה מפרסום וקהילות זה סקסי
דוקטור, לא הבנתי! אפשר בקצת יותר מלים?
אח”י דקר: נראה לי שסימן המרכאות גורם לכך שאני לא מקבל התראה על תגובה שלך אצלי בבלוג, ורק עכשיו אני רואה את זה. סליחה.
בניגוד לכיתה בבית ספר, בה היו מקובלים ולא מקובלים, ברשת יש הרבה איים עם אנשים דומים / נושאים מענינים בהם אגם יכול להרגיש בנוח. בין הסיבות לכך שיש דיונים סוערים אצל מארג’ ואצלך ואצלי אין בם: מארג’ כותבת הרבה על סקס (מושך בנים), יש לה כמה קוראות נאמנות וותיקות, היא מגיבה נורא מהר בדרך כלל, ובמקרים רבים רצה להגיב בבלוגים של אחרים. היא אוהבת את האקשן, מחפשת אותו, ומקדמת אותו.
[...] שייכו אותי לאחד ממובילי הקהילה רק כמה שבועות אחרי שפתחתי את [...]