בתחילת כל חופשה שם, איטיות השירות מרגיזה. הרי אני נורא רעב, והזמנתי פיצה לפני שעה. עוד לא הורדתי את השעון מהיד. אחר כך מתענגים על האיטיות. אם מישהו אומר: “בוא נזמין טוסט, ניכנס קצת למים, וכשנצא האוכל יחכה לנו.”, אז הוא מקבל מבט של “מה הלחץ? נזמין אחר כך…”
בבוקר, אחרי שבוקעים מהחושה, בדרך כלל קוראים ספר, נחים בצל, וטובלים קצת במים. אפשר לראות המון דגים גם בלי שנורקל או ציוד צלילה. משקפת רגילה מספיקה. לא כולם נכנסים למים. בכל זאת, מאמץ.
בהמשך היום יש קצת יותר פעילות חברתית, בדמות שש בש, שיחות איטיות, ואוכל. הרבה אוכל. הפיצה והטוסט הנזכרים לעיל הם בעצם אותו הדבר. אבל וולאהי, יש חומוס. יש גם עוף לאמיצים. וכשהאוכל מגיע, אומרים: “שוקרן, יא זאלמה!”.
בערב יש יותר פעילות חברתית. הגיטרות נשלפות, ומהר מתברר שהבחור הצנוע ש”רק רצה להיזכר קצת איך מנגנים” מוציא מהגיטרה צלילים נעימים ואף מפתיע בנגינה על מפוחית. כל חובבי הנגינה בארץ מתגלים בסיני. מסתבר גם שהבדואי המקומי יודע לנגן איזה שיר של אהוד בנאי.
בשלב יותר מאוחר בלילה, מלאכת הנגינה והשירה נהיית מעייפת משהו, ואז עוברים סתם לדבר. אנשים הרבה יותר משוחררים ונינוחים בחופי סיני. במקום הפרצופים החמוצים שאותם אנשים עושים בעיר כשהם ממהרים לאנשהו, יש סקרנות וענין רב. לא רק שיותר קל לגשת לזרים, אלא שגם רמת הפתיחות האישית היא אדירה.
הרבה שיחות על משמעות החיים, ההזדקנות, כשלונות, אהבות נכזבות, בינוניות, ובעצם כל הנושאים החשובים שחולפים עליהם בשיחות שגרתיות. בתאורת הירח והנרות (ומנורות ה 24 וולט) אנשים נפתחים.
לא צריך סמים. לא צריך אלכוהול. יש שם משהו באווירה.
לא הייתי שם ממאי 2004. האזהרות התממשו, והיו שם פיגועים קשים. כיום, זמן רב אחרי הפיגוע האחרון בדהב, אני חושש שרק מעטים נוסעים לשם. גם אם היו לי את הביצים לנסוע (וכרגע עדיין אין), זה לא כיף בלי החברותא. האם אני טועה, וכבר מספיק אנשים נוסעים לשם בבטחה?
ולמה שלא יהיה משהו בסגנון סיני בתוך ישראל? חופים לא חסרים. חושות אפשר להקים בקלות. “גזלן” שימכור סחלב יתארגן במהרה. את המכוניות אפשר להחנות רחוק מהחוף. הבעיה היחידה: איך נפטרים מצרצור הסלולרים?
יש כבר מקום כזה? אשמח לשמוע.
גם אני מתגעגעת ולא נוסעת מתוך פחד (בלתי רציונלי בעליל).
אחי, לעומת זאת, יורד כל חודשים שלושה, עם זוגתו ועם אחייני המתוק, בן השנה וחצי. הם מרגישים מספיק בטוחים כדי לקחת אותו לשם, למרבה הפלא. והם לא היחידים.
אני לא חושבת שאפשר למצוא דבר כזה בארץ. אנשים צריכים להשיל מעליהם את המצב המנטלי של לחץ ושל עצבנות וטינה, מסתבר שיותר קל לעשות את זה עם דרכון ביד.
זו ש,
כשאת אומרת “הם לא היחידים”, את מתכוונת שיש עוד כמה בודדים, או שיש זרם יותר משמעותי?
כן, אולי משילים את כל העצבים בתור במעבר הגבול, ואחר כך משתחררים.
בוא נחכה עוד קצת אחרי עונת פסח(=פיגועים) הסוערת, מרץ-אפריל…
ניתן למזג האוויר קצת להתחמם ובמאי נרד חזרה לראס-א-שטן/מהאגנה/FREEDOM BEACH.
אני מוכן להרים הכפפה לקראת הנסיעה במאי. בינתיים יש זמן לחפש שוב הגיטרה, ספרים בטוב טעם ושאר אביזרים מתאימים לסיני.
אגב- הייתי במקום המזכיר את האווירה בסיני- ליד מצפה רמון http://www.hetzbasheket.com
המקום שווה לגמרי סופ”ש ארוך- אך אין ים…
מאי נשמע טוב. אני רץ להחליף את המיתרים בגיטרה!
זה לא זה ללא רשרוש הגלים.
אחלה.
לדעתי נצליח לגבש עוד כמה סחלב-ג’נקיז לעניין
( אני בדודא לסחלב של סיני…).
אפשר לגרד כמה.
אם לא נצליח למצוא אנשים במציאות, נמצא אותם ברשת!
המקום במצפה רמון נשמע מגניב לגמרי. אני גם מתגעגע לסיני
ובעיקר לדיונה הגדולה,
אבל נראה לי שבמצב הנוכחי, אני נשאר בארץ…
יכול להיות שהמצב ישתפר (הבעיות יישכחו) וסיני שוב תהיה יעד חופשה בטוח. אני אופטימי!
אחי אומר שרוב החופים סגורים, אבל שבראס אל שטאן יש אנשים. לא רבים, 10-20 בחוף. לקראת פסח יתמלא יותר, אני מניחה.
זו ש, תודה רבה !
10-20 היום כשעדיין קר נשמע מאוד מעודד.
אני לא מאמינה שעברו כבר שלוש שנים מאז! זה מטורף איך שהזמן טס לנו.
סתם אחת,
הזמן טס והגעגועים קשים…
מאז חג שבועות 2004 לא הייתי שם…
בדרך לסיני ביום חמישי
איזה כיף!
טוב לדעת שעוד אנשים נוסעים.