הנה כמה תמונות:
שמחתי לקרוא את כותרות ווינט והארץ, שתמצתו את האירוע כהפגנה נגד המלחמה. מבחינתי זה היה העיקר. כמה אפשר לשמוע על נפגעים בצפון, על שיתוק החיים שם, על גיוס אנשי מילואים ועל “אין מנוס” מפעולה צבאית זו אחרת? כמה אפשר לשמוע על הרג והרס אדירים בצד השני? (לא שומעים? תעקבו אחרי שידורים זרים. אני אישית חובב ה BBC.)
אבל כשמאלני רגיל, הרגשתי ממש לא שייך. רוב הדגלים שהונפו היו דגלי פלסטין ודגלים קומוניסטיים (עם פטיש ומגל אורגינל!). לא היתה אחידות של מסרים. כל אחד בא עם שלט שלו. כל קבוצה קטנה הביאה את המגאפון שלה והפריחה סיסמאות משלה. אז כל הכבוד לאיזו קבוצת פמיניסטיות אנונימיות, לקומוניסטים, לסרבנים ולעוד כמה – שמתי לב אליכם. וואוו. הגדיל לעשות ליצן אחד שלבש חולצה עם תמונה של סטלין, שהתגאה בחולצה שלו. בהפגנות שמאל גדולות, קבוצות שוליים נשארות בשוליים, ומי שרוצה להתענין, ניגש אליהן. כאן, הרוב היה השוליים, במקום להתאחד סביב המסר המרכזי. ההפגנה הגיעה מכיכר רבין עד לרחבת הסינמטק. לנאומים כבר לא הקשבתי…
עם כאלה קבוצות איזוטריות ושוליות בחזית ההפגנה, המסרים עלולים שלא לעבור. ההפגנה עלולה להצטייר כסהרורית, תלושה ובטח לא מעוררת הזדהות.
אבל אני לא דואג. המלחמה נמשכת. בכל יום שעובר, פחות אנשים זוכרים איך זה התחיל ועל מה נלחמים. יותר ויותר אנשים רואים שני צדדים שהורגים אזרחים וממררים את החיים אחד של השני. אולי אני מקדים את המאוחר, אבל אני מרגיש תזוזה איטית. לא הייתי בהפגנה הקודמת. כלומר, לפחות אני זזתי…
כרגע יש עדיין רוב מוחץ בישראל התומך במלחמה. זה לא יימשך לאורך זמן.
בעיני זו עוד דוגמה מני רבות לכך שה”צודקים” לא יודעים ולא רוצים לדעת איך להפוך מסר מאואנגארד למשהו קליט ומשכנע. בדיוק כמו שגם חד”ש וגם עמי איילון מדברים על קוי 67 רק אלה עושים זאת עם דגלי פלסטין ועם דגלים אדומים, והוא עשה את זה עם שם מאוד “ימני” כמו “המפקד הלאומי” ועם סרטים בצבע כחול. ועכשיו תשווה את מס’ החתימות שהשיג המפקד הלאומי למס’ החותמים על עצומות השמאל הלא ציוני.
כאשר יסתיים בע”ה הכיבוש, אנשים כמו אורי אבנרי יוכלו להיות מרוצים על כך שעושים את מה שהם אמרו כבר לפני עשרות שנים. הם לא יעשו את חשבון הנפש על כך שאולי אם היו מדברים אחרת, זה היה לוקח פחות מעשרות שנים.
אני חושב שזו הסיבה שלא הלכתי להפגנה. אני אלך בעוד שבועיים אם המלחמה לא תפסק. אבל אז אני אעשה את זה אחרת; אני אבוא עם דגל ישראל.
הבנתי אתכם.
אבל אני מקווה שנתראה בהפגנה הבאה…
[...] חולוד בדאווי היא פעילת שמאל פעילה במיוחד. היא אקטיבית בכמה ארגונים, ובהם תעאיוש והאנרכיסטים. היא היתה ממפיקי ההפגנות ההזויות נגד המלחמה. אמנם היא הציעה שערביי ישראל יהיו שותפים לתהליך השלום מול הפלסטינים, אבל אחר כך היא דיברה על מדיניות ישראל כלפי האזרחים הערבים שלה כ”אפרטהייד“. זה הרגיז הרבה אנשים שנכנסו איתה לויכוח על זה ועל דברים שונים. גם אותי זה הרגיז, אבל הייתי עייף מדי בשביל להגיב. אחד “נפגע” ממנה ועזב את החדר בהפגנתיות. היא התחמקה בחוסר אלגנטיות מהשאלה אם היא ציונית. בסוף ההרצאה, באו אליה הרבה אנשים, לא כועסים, שאמרו שאין להם מספיק מידע על מה שקורה במגזר הערבי. הם דיברו על אפשרות לקיים מפגש עם ערבים ישראלים. כוחה של הסקרנות. [...]